טפסים ומידע

 
 
 
 

רגש אבוד
דף הבית >> ארכיון פרשת השבוע >> רגש אבוד

  מאת: הרב אב"י זכריש

ימי החנוכה כבר כאן. רבים מאתנו תמהים בכל שנה מחדש, לאן נעלמו ההרגשות וההתרגשות שהיו מנת חלקנו בימי החנוכה הקודמים עת היינו צעירים ורכים בשנים?

בקרבן פסח אנו מוצאים מצווה ייחודית ומעניינת; 'ועצם לא תשברו בו' – מצוות לא תעשה שלא לשבור עצם מעצמות קרבן הפסח הנאכל בליל הסדר.
מחבר ספר החינוך, מגדולי קדמונינו, בבואו לבאר שורש מצווה זו הוא כותב; 'משרשי המצוה, שאין כבוד לבני מלכים לגרד עצמות ולשוברם ככלבים. על כן בכל שנה ושנה באותו הזמן – ליל הסדר, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו את המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין - נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
חנוכיה
וכאן הבן שואל, האם על מנת לזכור את ניסי ה' יתברך צריך ציווים 'משונים' שכאלו, וכי לא די לזכור ולהזכיר את הניסים שנעשו לנו ולאבותינו. מדוע ועל מה נצטווינו ציווים השייכים בכלל לתחום של 'הרגלי אכילה'?

למה הדבר דומה? אדם כשר חיפש לעצמו עבודה. לא מצא. לבסוף הוא התפשר והלך לעסוק בעבודה השייכת בעקיפין לדברים לא כשרים. לאחר תקופה לא ארוכה עלול אותו אדם למצוא עצמו משחית את מדותיו. וכך להיפך, אדם הנושא על גבו קופה של שרצים, אם ימקם עצמו בין אנשים כשרים בעסק שאין בו דופי, הרי שעצם הימצאותו בין אנשים כשרים ועיסוקו בדברים ראויים תשפיע עליו לטובה.

זה הוא שאמר שלמה המלך – החכם מכל אדם "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים – יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים - יֵרוֹעַ" [ספר משלי י"ג כ']

כי האדם נִפְעַל לפי פְּעֻלֹּותָיו – דווקא המעשים היומיומיים הם המשפיעים ומעצבים את אישיותו של האדם!

בנר חנוכה יש את ההלכות שהם מעיקר הדין. ובכל זאת רבות הן ההנהגות [שחלקן הובאו בספרי הפוסקים] וההידורים הכרוכים במצווה זו.

אחת מהן, היא, הטבת הנרות – סידורן והכנתן להדלקה. בבית המקדש, הדלקת הנרות כשרה אפילו אם אדם זר מדליק, אולם את הטבת הנרות אסור לאדם שאינו כהן לעשות.

בשנות הילדות, כשלא היו לנו טרדות ועיסוקים שונים ומשונים, באנו לחנוכה בעליזות, בכל רמ"ח איברינו עסקנו בהכנת החנוכייה, הנרות וכל מה שמסביב. וכשבאה שעת הדלקת הנרות היו חללי לבנו כבר מלאים וגדושים בהרגשת ימי החנוכה.

גם היום, כשאנו כבר 'גדולים' וטרודים בעיסוקים שונים... אסור לנו לוותר על אותם פעולות הנראות לנו כפשוטות. נכון, על פי ההלכה צריך לברך ולהדליק את הנרות ותו לא! אבל, הלב? איפה הלב? לאן הוא נעלם?

והאמת היא, שהלב נשאר באותו מקום! אבל אנו כרתנו את העץ בו מקננת אישיותנו. גדענו את הפעולות שסביב המצווה [שאמנם בחלקן הן סמנטיות בלבד] והזנחנו אותן מאחור בטענה ש'את זה לא חייבים'!

'כי האדם נִפְעַל לפי פְּעֻלֹּותָיו' – יסודו של בעל ה'חינוך' הוא, שהמעשים הטכניים שנראים לנו מאוד פשוטים, הם הם המשפיעים ומעצבים את אישיותנו ושמחתנו במצוות!

אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד...


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
                    הוסף למועדפים I  הפוך לעמוד בית I  מפת אתר I  צור קשר